היהדות (ודתות ואמונות בכלל) קיימה במשך אלפי שנים מסורות שהיו כרוכות בפגיעה גופנית החל בעונש המוות היהודי, מלקות, עין תחת עין ובתקופות קדומות יותר אף הקרבה קורבנות. לאורך הדורות, ועם השתנות הנורמות החברתיות שבתוכן חיו הקהילות היהודיות, נעלמה הפגיעה הגופנית כמעט לחלוטין והוחלפה ב"שווה ערך" הלכתי.

אף מצוות שאינן כרוכות בפגיעה בגוף אך יש בהם פגיעה מהותית אחרת (אף כלכלית), מצאו להן במרוצת הדורות תחליפים.

את בננו איננו מוסרים לבית המקדש, כי אם מקיימים תחת נוהג זה את טקס "פדיון הבן", איננו מקיימים את נוהג השמיטה כהלכתו, אלא מבצעים תחתו "היתר מכירה", רבים ממקיימי המצוות כבר אפילו אינם מבערים את החמץ בפסח, אלא מסתפקים בטקס סמלי להעברת הבעלות עליו וגם מנהג הכפרות הכרוך בשחיטת תרנגול, כבר מוחלף ע"י רבים בתרומה כספית, מתוך ההכרה בסבל שנגרם לבעל החיים והרצון למנעו.

ברית המילה היא למעשה הפגיעה הגופנית האחרונה שעוד מתקיימת בשם ההלכה.

​

מאחורי טיעון זה עומד ניסיון כללי לתת הסבר רציונלי לכאורה לפעולה. יש אנשים שקרוב לוודאי, אינם שומרים שבת כהלכתה ולעתים קרובות אינם שומרים כשרות ואף אינם מקפידים להימנע מאכילת חמץ בחג הפסח. גם כל אלו - מסורות בנות אלפי שנים שהיהודים קיימו באדיקות ולעתים אף מסרו את נפשם על קדושתן.

אם מדובר במסורת עתיקת יומין, לא ברור מדוע היא זוכה ליחס שונה מזה של מסורות אחרות שאותן הורים בחרו להשליך בחיים המודרניים.