הסבתא, כבודה במקומו מונח, איננה אמו של התינוק. היא מוזמנת לייעץ, לסייע, לתרום מניסיונה, אך אין זה מתפקידה לקבל החלטות הוריות, ומרבית ההורים (וגם מרבית הסבים והסבתות) מקפידים כיום מאוד על גבולות ברורים אלו. הסבתא לא תבחר את שם הילד, לא תבחר את צורת חינוכו, לא את מקום מגוריו ולא את לוח המזון שלו.

​

מפתיע שהורים, המסרבים, ובצדק, לקבל מאותה סבתא תכתיבים ובקשות לגבי כל נושא אחר - מוכנים לבצע ברך הנולד פעולה כירורגית בלתי הפיכה שתשפיע על הילד לכל חייו.

​

לכאורה, ההורים הללו משכנעים את עצמם כי מדובר בטקס קצר, חולף, שתכליתו לספק שעה של נחת לאותה הסבתא, ו"לסיים עניין". הדבר יכול להיות נכון בהקשרים רבים אחרים (כמו בר-מצווה למשל, או טקס פדיון הבן) אך במקרה זה ההורים מדחיקים את העובדה כי הם גוזלים מהרך הנולד איבר חשוב מאיברי גופו למשך כל חייו, לטובת שעה אחת של "נחת".