חילוקי דעות עם בן הזוג בנוגע למילת הרך הנולד הם תופעה נפוצה מאוד. כ-40% מהפונים לקה"ל, עושים זאת על רקע חילוקי דעות עם בן הזוג. חלק מהפונים אף מציינים כי זוהי אחת המריבות הקשות שידעו עם בן הזוג אי-פעם. אף שמדובר בנושא מהותי, מעטים הם הזוגות שטרחו לדון מבעוד מועד בשאלה זו, ובמקרים רבים בני הזוג מגבשים דעה בעניין רק לאחר היוודע מין העובר.

​

בני זוג פותרים מחלוקות ביניהם לעתים קרובות על דרך הפשרה. כל אחד מוותר מעט, ונפגשים באמצע הדרך למען שלום בית והמשך החיים המשותפים. זו דרכה של הזוגיות. בשאלת מילת התינוק, לא ניתן להגיע לפשרה. ישנן רק שתי אפשרויות: לחתוך, או לא לחתוך... כל אחת מן האפשרויות בהכרח תספק את רצונו של צד אחד ותבטל לחלוטין את רצונו של הצד האחר.

​

כצעד ראשון, מומלץ לברר את הטענות לעומקן בנחת ובקשב רב, ולוודא היטב שאלו הן הסיבות האמיתיות ולא רק תירוצים. לעתים, חשיפת הסיבות האמיתיות דורשת "קילוף" של סיסמאות ופחדים שאינם מקור הבעיה. ככלל, מומלץ לעניין בהסברים הנוגעים לאותן סיבות שבן הזוג מחזיק בהן, ולדאוג לייצג את הנושא נאמנה מולו.

​

ייתכן שתרצו להיפגש עם הורים שחוו לבטים דומים לשלכם, ייתכן שתרצו ללמוד עוד על הנושא ולפעמים, אם הלידה איננה קרובה, עדיף להניח לנושא לתקופה ולדון בו מאוחר יותר. הפנמת רעיון ההימנעות ממילה, לימוד הנושא, תוך הצורך להשליך הצידה שכבה עבה של מוסכמה קולקטיבית ודעות קדומות, הוא עניין הדורש זמן והבשלה.

​

בני זוג שהזדעזעו בתחילה מהרעיון שלא לחתוך את הילד, מוצאים את עצמם לעתים כעבור שנתיים במפגש קה"ל כשהם מנסים לפקוח את עיני הנוכחים ולהסביר להם עד כמה המילה פסולה מבחינה מוסרית.

​

ייתכן מאוד שבסופו של יום לא תגיעו להסכמה. במצב זה, תצטרכו להחליט מהי "ברירת המחדל" שלכם. לא אחת, בן הזוג המתנגד למילה מרגיש ש"חובת ההוכחה" מונחת על כתפיו, ואם לא יצליח במשימתו - ייאלץ לוותר. זוהי תפישה כנועה המהווה בפני עצמה מעין כניעת-משנה למה שנתפש כתכתיב חברתי וכברירת המחדל.

​

אם לנסות להכריע באופן אובייקטיבי, הרי שבמחלוקת כזו, המסקנה המתבקשת היא בחירה באפשרות ההפיכה מבין השתיים. ניתן להציג זאת כאי-הסכמה, שמסקנתה המתבקשת היא השארת הבחירה בידי הילד לכשיגדל.