הוא במילא לא יזכור

"הוא גם ככה לא יזכור", נכון לומר על משהו שאנחנו יודעים ומבינים היטב שהוא היה רוצה לשכוח.

תינוק קטן ורך. מה אנחנו לא עושים בשבילו? אנחנו מחבקים אותו כדי שלא יהיה לו קר וכדי שירגיש אהוב ורצוי, צובעים את חדרו בצבעים רכים ונעימים, קונים עבורו בגדים ומצעים רכים ונעימים, 100% כותנה איכותית ומלטפת בלבד (ורצוי אורגנית) ואף דואגים לכבסם באבקה מיוחדת, שלא תעורר חלילה גירוי בעורו העדין. אנחנו מורחים אותו בשלל תכשירים מיוחדים ויקרים כדי למנוע גירוי ואי-נעימות. את מיטתו אנחנו מרפדים במגנים ובריפודים, שלא יקבל חלילה מכה קלה, ולעתים גם מכסים אותה באפיריון גדול, שלא יהיה, חלילה, קורבן ליתושים וליצורים מטרידים אחרים.

רגע, בעצם, בשביל מה בכלל אנחנו טורחים כל כך? הוא הרי גם ככה לא יזכור, לא? הוא גם ככה לא יזכור אם היה לו קר, הוא גם ככה לא יזכור אם היה לו שורף ומגרד בישבן, הוא גם ככה לא יזכור אם כיסינו אותו בשמיכה רכה ועדינה או במעיל ישן ומרופט, אם עקץ אותו יתוש או אם קיבל מכה קטנה. לא? הטענות הללו לא רק מוזרות מאוד, ייתכן שחלקכם אף כעוסים ממש מעצם העלתן על הכתב, ובצדק. אז מדוע ניתן להצדיק את חיתוך גופו בסכין בשם הטיעון הזה?